<h1>הבתים — שערי בשר בחלב שער ששי</h1>
<h2>דף נח.</h2>
דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה אינו בטל אפילו באלף, בד"א כשנתערב במינו, אבל נתערב בשאינו מינו בטל כשאר האיסורין. כתב הר' שלמה ויראה לי שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים כביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות שהיא מותרת לערב על כל פנים, וכן אם המתיר בידו לעשות בלי הפסד כטבל שנתערב בפירות מעושרין ויש בידו עוד טבלים אחרים, שהרי יכול להפרישם על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעתיד עדין לתקנה, וכן כל כיוצא בזה, אבל במה שאינו בידו ואינו ודאי שיבוא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין, לפי שאין המתיר ודאי ואינו בידו, ולפיכך בטלה היא כביצה אסורה שנתערבה באחרות וכן כל כיוצא בזה, ע"כ. מה שכתב הרב בביצה אסורה, כגון ביצה ספק טריפה שהיא אסורה עד שתלד מערימה שניה אחר שנפל לנו הספק כמו שביארנו, וכן בחלב ספק טריפה שאסור אלא אם כן תשהא שנים עשר חדש או תלד.
<h2>דף סז:</h2>
כתבו הגאונים תבשיל שנמצא בו שלשה תולעים התבשיל אסור שהרי הוחזק באסור, ואי אפשר לעמוד עליו אם יש בו תולעת שלם אלא אם כן מסנן אותו במסננת, והבשר שנתבשל בו מותר שהרי יכול לבדקו בידים, ע"כ. ויראה לי שזה גם כן חומרא יתירה שכל איסור מין במינו בטל ברוב מן התורה ומין בשאינו מינו כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכל שעורין האחרים מדברי סופרים, והדברים שאין להם בטלה מפני חשיבותן אין איסורן אלא מדברי סופרים, לפיכך הולכין בספקן להקל, ואין מחזיקין אסור אלא אם כן נודע לנו האיסור בודאי, לפיכך אומרין שאין בו תולעת אחר ואם תמצא לומר יש בו שמא נמוח וחסר אבר, שברייה חסרת אבר אין לה דין ברייה.
<h2>דף צה.</h2>
בעלי חיים חשובים ואינם בטלים אפילו באלף, לפיכך ספק טריפה שנתערבה עם בהמות אחרות כלן אסורות, ואפילו נתפזרו ופרשה אחת מהן אסורה, גזרה שמא יקח מן הקבוע, ואעפ"י שבתשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה אמרו שהולכין בדבר הפורש אחר הרוב, התם איסור הקבוע ידוע, אבל באסור המעורב שאין האיסור נודע גזרו בו שמא יקח מן הקבוע. רבינו יעקב כתב לא אמרו דבר זה אלא בקדשים אבל בחולין אומרין כל הפורש פורש מן הרוב, ויש מי שאמר לא אמרו גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא שאסור לפזרן כדי שיפרשו זה מזה ולא יהיה קבוע, אבל הפורש מעצמו מותר שכל הפורש פורש מן הרוב, כפי הדעת הראשון פסקו קצת מחכמי צרפת, וכפי הדעת השלישי פסק הר' שלמה, וזה לשונו בהמה או עוף חיים שהם ספק טריפה שנתערבו באחרים אפילו באלף אינם בטלין שבעלי חיים הן חשובים ואינן בטלים לעולם, נתפזרו כלן מותרין שאני אומר כל הפורש מן הרוב הוא פורש בד"א כשנתפזרו מעצמן, אבל הנידן הוא ונתפזרו אסורין גזירה שמא יקח הוא ממקום קבוצן, וכן אסור לקבצם במקום צר כדי שינודו ויתפזרו שכל שהוא גורם בידים בנדנודם יש לגזור שמא יקח ממקום קביעותם, ע"כ וזה נראה עקר.
<h2>דף צו:</h2>
גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר, בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר, שאין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא ברייה בפני עצמה והרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא, לר"ם.
חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירן בנותן טעם, ואם לאו כלן אסורות והרוטב בנותן טעם, בד"א בחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים [אבל אם אינה ראויה להתכבד בה לפני האורחים] בטלה בששים.
<h2>דף צט:</h2>
דג טמא שכבשו עם דג טהור ציר הכל אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור, לר"ם. רבים תמהו בזה הפסק כי לכאורה נראה מן ההלכה שזה לדעת האומר מין במינו אינו בטל והקלו בציר מפני שהוא זיעה, אבל לדעת האומר מין במינו בטל אינו צריך שעור גדול זה, ומה שפסק הר"ם נתברר לנו, ודבר זה יתבאר ברחבה.
<h2>דף ק.</h2>
יש מי שכתב אבר מן החי יש לו דין ברייה ואם נפל לקדירה אוסר, והראב"ד בשם הרב הברצלוני כתב שהוא כשאר האיסורין ובטל בששים, וכן נראה כי ענין ברייה הוא שאינו חלק מאיסור אחר כענין גיד הנשה שאיסורו בעצמו לא מצד אסור הבהמה, והוא כשרץ שלם, מה שאין כן באבר מן החי שהוא אבר מן הבהמה שכולה אסורה משום אבר מן החי וביצת עוף טמא וביצת טריפה אעפ"י שהוא ענין בעצמו אין לו דין ברייה, מפני שהיא כחלק מן האיסור שאסורו מצד העוף שהוא טמא. וחלב ודם אעפ"י שהם איסור כל אחד בפני עצמו שהרי הבהמה מותרת, אין להם דין ברייה מפני שהם מתפשטין בכל הגוף, הא למדת שגדר איסור הברייה הוא כשהוא שלם כברייתו ואיסורו מחמת עצמו.
יש מן הגדולים שכתב הדברים שאין להם בטלה כגון בעלי חיים וברייה, אם נאבד אחד מהם או נאכל כלן מותרין, שאני אומר אותו של איסור נאבד או נאכל והוא שנאבד מעצמו לא שאבדו הוא בידים, וכן פסק הר' שלמה ויש מי שאמר שאין אומרין דבר זה אלא כשנתערב ביותר מששים שאין לאסורו עקר מן התורה אפילו בנמוח ובבלול, אבל בפחות מששים שיש לאסורו עקר מן התורה אין אומרין כן, וזה לדעת האומרים טעמו ולא ממשו אסור מן התורה, וכבר ביארנו שאין איסורו אלא מדברי סופרים לפיכך אין חלוק בזה. יש מי שאמר אין מתירין הנשארים אלא כשנפלו שנים שנים אבל אחד אחד אסור, ובדרך זו ביאר הר"ם בטבעת של ע"ז, ויש מי שאמר לעולם אין מתירין הנשאר ואפילו לא נשאר אלא אחד מהם אסור, ובדרך זו ביאר הר"ם באיברין של בעלי מומין שנתערבו באיברי קדשים, ויש מי שאמר אפילו נפלה אחת מהן הותרו כלן, ובדרך זו ביאר הר"ם בחבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן, ויש מי שאמר שנים שנאמרו בדבר זה הוא שאם נפל אחד מהן מה שנשאר מותר, והוא שיאכל אותן שנים שנים, וכן כתב הר' שלמה וזה לשונו חתיכת אסור שנפלה לתוך חתיכות של היתר אפילו נפלה לתוך עשרים ואפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין או משאר האיסורין שאינן בטלים לעולם ונפלה אחת מהן בשוגג לים הגדול או שנאכלה אחת מהן בשוגג וכיוצא בזה הותרו כל השאר, שאני אומר אותה החתיכה שנאבדה היא של איסור, ואין אומרין איסור לתוך הרוב נשאר אלא בשכולו לפנינו, אבל בשנאבדה או בשנאכלה אחת מהן לא, בד"א לאכול את הנשאר שתים שתים שיש היתר על כל פנים במה שהוא אוכל, אבל אחת אחת לא, והטעם לכל אלו מפני שכבר נתבטלו ברוב דבר תורה, ע"כ. הר"ם לא ביאר בענין האיסורין דבר מזה רק בע"ז ובתרומה, ומאשר קשה בעיני לצייר לתת טעם בדבר זה כי כשפורש דבר מתערובת האיסור אנו אומרים כל הפורש פורש מן הרוב והפורש מותר, והנשאר בתערובת אסור מפני האיסור שנשאר בו שהיה מועט ולא פירש, וכשיאבד זה הפורש ישוב האסור היתר, לפיכך נראה לי שאין לנו בדבר זה אלא בדברים שנאמר בהם, והם ע"ז ותרומה, ומטעם אי אפשר לאמרו בענין האיסורין, וזה הוא הטעם אשר יראה לי, הטעם בע"ז כי האיסור שבו הוא כדי שלא יהנה מע"ז לא כאיסור האסורין מהנבילות וטריפות או הבהמות הטמאות שאסורן מפני עפושם וגסותן, ומן הדין היה לנו להתיר כל התערובת בהולכת הנאת טבעת אחת לים המלח, מפני שבעקר האיסור הוא שלא יהנה ממנה, אלא מפני חומר ע"ז אסרו כל התערובת כל זמן שכולו קיים משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואין לנו במה לתלות ולומר שאינו בידינו, אבל כשנפל אחד מהם לים הגדול או שנים לפסק הר"ם הקלו בנשאר כי יש לנו במה לתלות ולומר שאינו בידינו, והנאה אין לו מן התוספת שכבר נאבדו מהן שתי טבעות. והטעם בתרומה כי יש צד אחר חמור בתרומה מה שאין כן בשאר איסורין אשר ממנו נלמוד צד הקל בתרומה מה שאין כן בשאר האיסורין, והוא שתרומה שנתבטלה במאה צריך להפריש וליתן לכהן כשעור שנפל שם מן התרומה, מפני גזל השבט שלא ישאר בידו דבר מן הכהן, וכל זמן שנתבטל וישראל יכול לטעון ולומר שאין בידו דבר מן התרומה מן הדין מותר כל מה שבידו ואין צריך לתת דבר לכהן, לפיכך כשנתערבה חבית של תרומה בין חביותיו ונפלה אחת מהן לים הגדול יש לו להשמט ולומר מה שנתוסף בין חביותי נפל לים הגדול, והבא ראיה שיש לך בידי חבית של תרומה וטול, ואחר שיש בידו להשמט בטענה זאת נשאר מה שבידו היתר, מה שאין לומר כן בשאר איסורין, כי אחר שהחמירו בברייה ובעל חיים שכל התערובת שנפל שם אחד מהם נחשוב כעקר האיסור, מאי זה טעם נתיר אותו כשנפל אחד מהם.
כתב הראב"ד אם נמצא אחד מן השרצים בתבשיל שחסר אבר צריך לבדוק התבשיל מפני חצי שעור שאסור מן התורה, ואחר שבדק ולא מצא מותר שאני אומר חסר נפל שם, ואם תמצא לומר שלם נפל שם שמא נמוח ובטל, אבל בלא בדיקה אסור לאכלו כיון שנמצא האיסור ובידו לבדקו, נמצא בתבשיל הירק, הדבר ספק אם הוא כדבר שאפשר לבדקו אם לאו, החומט הנמצא בתבשיל אין חוששין לו שמא אבר ממנו נשאר בתבשיל שודאי נמוח הוא ובטל, מפני השמש נמוח כל שכן מפני האור, ע"כ. יראה לי כי מה שכתב הרב הוא חומרא יתירה כי אחר שהאיברים יש להם בטלה לאי זה דבר נחוש כשהוא בתבשיל, כי חצי שעור כשהוא אסור מן התורה הוא לאכלו לבדו אבל כשנתבטל ברוב שוב אין בו איסור תורה.
כתב הרב בעל הלכות גדולות ברייה בטלה באלף או בתשע מאות וששים וכן כתב רבינו שמשון וכן פסק הר' שלמה, והר"ם לא ביאר זה, ויראה לי שדעתו שאין לבריה בטלה לעולם, וכן כתבו קצת מן הגדולים, וזה נראה שהדברים שאין להם בטלה כגון ברייה ובעל חיים וחתיכה הראויה להתכבד טעם הדבר בכלם מפני חשיבותם, והואיל ומצאנו בבעלי חיים שאין להם בטלה אפילו (ברובו) [בריבוא] כל שכן באחרים.
כתבו הגאונים תבשיל שנמצא בו שלשה תולעים התבשיל אסור שהרי הוחזק באסור, ואי אפשר לעמוד עליו אם יש בו תולעת שלם אלא אם כן מסנן אותו במסננת, והבשר שנתבשל בו מותר שהרי יכול לבדקו בידים, ע"כ. ויראה לי שזה גם כן חומרא יתירה שכל איסור מין במינו בטל ברוב מן התורה ומין בשאינו מינו כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכל שעורין האחרים מדברי סופרים, והדברים שאין להם בטלה מפני חשיבותן אין איסורן אלא מדברי סופרים, לפיכך הולכין בספקן להקל, ואין מחזיקין אסור אלא אם כן נודע לנו האיסור בודאי, לפיכך אומרין שאין בו תולעת אחר ואם תמצא לומר יש בו שמא נמוח וחסר אבר, שברייה חסרת אבר אין לה דין ברייה.
נמלה או אחד מן הרמשים הקטנים שנתערב בתבשיל אין לו בטלה, שברייה אין לה בטלה, היתה הברייה חסרת אבר אין לה דין בריה ובטלה.
חתיכה שאמרנו שאין לה בטלה מפני חשיבותה, אם נחתכו כל החתיכות בטל חשיבותן ובטלה, בד"א בשוגג אבל במזיד אינו בטל, ביאר הר"ם מפני שאין מבטלין אסור לכתחלה, ולפי ביאורו נראה שאינו אוסר אלא לאותו המבטל במזיד כמו שכתב גבי אין מבטלין איסור לכתחלה כמו שיתבאר.
יש מן הגאונים שכתב חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אעפ"י שהיא חתיכה ראויה להתכבד בה לפני האורחין יש לה בטלה, שלא אמרו חתיכה ראויה להתכבד שאין לה בטלה אלא בחתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שאסורה משום עצמה, וכן בשר בחלב שהוא כאחד מאיסורי תורה, לפיכך חתיכת בשר בחלב שנתערבה בין חתיכות אחרות אם היא ראויה להתכבד בה לפני האורחין אוסרת כל החתיכות אפילו הם אלף.
כתב הר' שלמה חתיכת אסור שנפלה לפחות מששים אפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין או בריה כגיד הנשה או דבר שיש לו מתירין שאין להם בטול לעולם, אם פירשו העשרים למקום אחד והשלשים למקום אחר כל העשרים מותרין והשלשים אסורין, שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר, נפלו כל השלשים למקום אחר הכל אסור כאלו נפל כאן האיסור בידוע, ואין אומרין בכל כיוצא בזה ספק ספקא לקולא, שכל שנפל הרוב למקום אחד רואין כאלו היה האיסור בידוע בתוך הרוב, אבל אם נפל שם המיעוט כלן מותרות, ויראה לי שאפי' אם נפלו שם מחציתם מותר, גם כיוצא בזה אנו דנין אותו בספק ספקא ולקולא, כיצד אני אומר שמא האיסור לא היה לתוך אלו שנפלו כאן, ואם תמצא לומר כאן היה, זה שאני אוכל עכשו לא זהו של איסור, ע"כ.
כתבו הגאונים היתה חתיכה גדולה שאין דרך לתת אותה לפני האורחים אעפ"י שהיא חשובה הרי היא בטלה, ואין צריך לומר בהמה גדולה או עוף גדול שלם, אבל עוף קטן שדרך להתכבד בו לפני האורחין אין לו בטלה.
יש מן הגדולים שכתב חתיכה שנאסרה מבליעת חתיכה [אחרת, חתיכה] עצמה נעשית נבילה ואוסרת בששים בשעורה. כתב הרב בעל היראים אין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא במין במינו כגון חתיכת שומן שנאסרה מחמת חלב, אבל כשהאיסור דם והנאסר שומן אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה, נראה דעת הרב שאין אומרין בבשר חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנאסרה מפני חתיכת נבילה, אבל אם נאסרה בחלב ודם אין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבילה.
<h2>דף קב.</h2>
יש מי שאמר שאיברים שהן שלמים כברייתם אין להם בטלה, וכבר נדחה דבר זה שלא אמרו זה אלא לעניין טומאה, אבל לעניין איסור יש להם בטלה.
<h2>דף קב:</h2>
יש מן הגדולים שכתב בהמה טהורה גדולה שמתה אין לה בטלה, ולא מצאתי לדבר זה עיקר כי אם מפני חתיכה שאינה ראויה להתכבד, ואם מפני ברייה הלא אמרו אכל צפור טהורה בחייה כל שהוא במיתתה בכזית, שמענו שאין לה דין ברייה אחר שמתה, שאם היה לה דין (בריאה) [בריה] היתה אסורה בכל שהוא כמו שביארנו, וטעם הדבר כי לא נקרא בריית איסור אלא אותה שנבראת באיסור, וזהו שאמרו בצפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא.
<h2>דף קח.</h2>
יש מי שכתב אין משערין בחתיכה שנבלעה מאיסור אלא בשיעור פליטתה, לא בכל החתיכה, ולא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב מפני שהוא איסור תורה כחתיכת חלב או נבילה עצמה, ובזה הסכימו גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים, וכן נראה דעת הר"ם.
כתב הר' שלמה הפרש יש [בין] בשר בחלב לשאר האיסורין שנתנו טעם בחתיכה של היתר, שהבשר לא נאסר מחמת החלב שאסרה אלא הכל כבשר בחלב וחלב בבשר, לפיכך (דבר) [מלח] שנאסר מחמת ציר או דם של נבילה ונפל לקדירה ויש בקדירה ששים כנגד ממשו של מלח אעפ"י שטעם מלח נטעם ונרגש בקדירה וטעם אינו בטל, אפילו כן מותר לפי שאין רואין את המלח כמלח אסור מחמת עצמו וכמלח ע"ז, אלא כציר או כדם. דברים אלו שאמרנו שאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר האיסורין נעשית נבילה ואינה אוסרת לפי חשבון האיסור שבה, מכל מקום אם נפלה לבסוף לקדירה אחרת שיש בה ששים כדי לבטל האיסור הבלוע שבה אין החתיכה עצמה חוזרת להתרה, לפי שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי ממנה ואינו נבלל בתוך ההיתר שבקדירה, מה שאין כן בדבר הנבלל והנמוח, שאלו נפל דם וכיוצא באלו לתוך רוטב של היתר נאסרו מחמת מיעוטו וחזר ונתערבה הרוטב של היתר עד שיהא בין כולו ששים לבטל את הדם, הכל מותר, לפי שהכל נבלל ונתערב האיסור בין כל ההיתר, ע"כ.
<h2>דף קיג.</h2>
יש מי שאמר אעפ"י שבשר בחלב אסור בהנאה, חתיכת בשר בחלב שנתערבה עם חתיכות אחרות כלן מותרות בהנאה חוץ מדמי אותה חתיכה. ויראה לי בשר בחלב שנתערב בדברים אחרים הוא שמותר בהנאה חוץ מדמי התערובת, אבל חתיכה של בשר בחלב הראויה להתכבד אוסרת כל החתיכות בהנאה, שכל שאוסר בכל שהוא מפני חשיבותו אוסר כל תערובתו כמוהו.
